גזר דין בתיק ת"פ 56551-03-11

הנאשם, אדם כבן 72 שנים, נותן את הדין, לפי הודאתו, בעברה של הפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה.

קיצור מעשה הוא שביום 5.1.11 סמוך לשעה 06:00 נהג הנאשם מונית ברחוב ההגנה בתל אביב ובה בעת היה בני רוקח ז"ל מהלך על הנתיב הימני של אותו כביש במגמה לחסום את התנועה ולאפשר לנהג משאית מסוימת לנסוע לאחור.  הנאשם לא הבחין בהימצאותו של רוקח ז"ל על הכביש ופגע בו עם חלקה הימני - קדמי של המונית. הפנס הימני-קדמי של המונית התנפץ ונגרם סדק בשמשה הקדמית של המונית. בני רוקח נפגע אנושות בראשו ולאחר 12 ימים נפטר בבית החולים.

מייד לאחר התאונה עצר הנאשם את תנועת המונית, הסיעה לאחור ולפנים ועקף את המשאית. הוא המשיך בנסיעתו מבלי שעמד על תוצאות התאונה, לא הגיש עזרה לנפגע ולא הזעיק טיפול רפואי.

בעשותו כן הפקיר הנאשם את הנפגע בזירת התאונה, שבה היה מעורב, בנסיבות שבהן היה עליו לדעת שבתאונה נפגע אדם.

יצויין כי הנאשם הודה באשמה המיוחסת לו במסגרת הסדר טיעון ולאחר שכתב האישום תוקן. אולם גם כתב האישום המקורי לא כלל אישום המייחס לנאשם אחריות לגרימת התאונה ותוצאותיה.

הצדדים בטיעוניהם לא שפכו אור על נסיבות ביצוע העבירה. מן התיאור שבכתב האישום קשה להבין כיצד אירע שהנאשם לא חש שרכבו פגע בדבר מה (המונית ניזוקה. הנאשם נאלץ לבצע תמרון של נסיעה לאחור ולפנים כדי לעקוף את המשאית וכל זה בלי שחש דבר?).  הבהרה מסוימת מצויה בדברים שמסר הנאשם לקצינת המבחן. הוא הודה במעשה ובמחדל המיוחס לו אך אמר כי לא חש בפגיעה במנוח, לא שמע ולא ראה דבר שעשוי לעורר חשש שפגע בדבר כלשהו. הוא עובד כנהג מונית בקו שרות תל אביב - לוד - רמלה. חלק  מן הנוסעים הם צרכני סמים ואלכוהול שהתנגותם מסוכנת ומסכנת. גם ביום התאונה השכים קום לעבודת יומו ובמונית היו נוסעים שדיברו בקולי קולות (חלקם תחת השפעת אלכוהול) ודרשו להגביר את עוצמת הרדיו. ציבור נוסעים כזה מהווה תדיר גורם מתח ודריכות. ייתכן שנסיבות אלה  מנעו ממנו להבחין בתאונה.

הנאשם סבל מבעיות בריאות מסויימות  עובר לתאונה. בין היתר עבר כנראה התקף של אוטם מוחי. הוא חש ירידה בזיכרון. אף על פי כן המשיך בעיסוקו כנהג ברכב ציבורי משום שחשש לפרנסתו. מכל מקום כיום מצבו הרפואי בכי רע. הוא סובל מהפרעות קוגניטיביות בתחומים של התמצאות בזמן ובמקום, קשב, זיכרון, עבודה, חישוב, יכולת הפשטה ועוד. נוספות לכך הפרעות לאחר כריתת כליה בשל גידול סרטני, סכרת, הפרעות ראייה, הפרעות הליכה (הנאשם אינו מסוגל ללכת . הוא מתנייד על כיסא גלגלים) ועוד.  הוא מוגדר כנכה 150% על פי קביעת המוסד לביטוח לאומי.

התובעת עמדה בטיעוניה על מהות הערך החברתי המוגן המגולם בעברה של הפקרה אחרי פגיעה. החוק  נועד להבטיח ראש ועיקר מתן עזרה מיידית לנפגע או הזעקת גורמי הרפואה וההצלה להושטת עזרה. החובה בעניין זה חלה על הפוגע מעצם מעורבותו בתאונה, גם אם מבחינה משפטית אין הוא אחראי לתאונה. לצד זה מגולמת בחוק תכלית של מניעת התחמקות ממתן דין בקשר לגרימת תאונה וכן סיוע לרשות החוקרת את התאונה. הפסיקה גיבשה מדיניות של הטלת עונשי מאסר בפועל כעונש ההולם את העבירה. כך פסק בית המשפט העליון:

בקובעו עונשים חמורים לעבירת ההפקרה על שתי חלופותיה ביטא המחוקק את גישתו בדבר כובד האחריות המשפטית והמוסרית הרובצת על נהג מעורב בתאונת דרכים, היודע או חייב לדעת, כי אדם עשוי היה להיפגע או בפועלנפגע, לעצור את מכוניתו ולבדוק את תוצאות התאונה, ולהיות נכון להגיש עזרה לנפגע, גם אם הדבר לא היה מועיל עוד להחזיר את הקרבן לחיים, או לא היה מועיל להקל על חומרת פגיעתו. אחריות מוסרית-משפטית זו רחבה בהרבה מעצם החובה להקפיד על כללי התעבורה בכבישים. היא משקפת אחריות המוטלת על מעורב בתאונה להושיט עזרה למי שנפגע ושרוי במצב של חוסר ישע בפגיעתו, בלא קשר הכרחי לשאלת אשמו של הנהג לתאונה [ע"פ 5000/08 סומך נ' מ"י (מפי השופטת פרוקצ'יה). ראו גם רע"פ 5858/10)

על כן ביקשה התובעת שייגזרו לנאשם עונשי מאסר לנשיאה בפועל וכן פסילה  לצמיתות מנהיגת רכב. לכך יש להוסיף פיצוי לטובת משפחת המנוח. התובעת הצביעה על מסמך מטעם רשויות הרפואה של שב"ס האומר כי גורמי הרפואה של שב"ס ערוכים להעניק לנאשם כל טיפול נחוץ במסגרת עונש של כליאה ממשית. 

הסנגורית עמדה בטיעוניה על שתי נקודות מרכזיות. הנקודה האחת היא תמורה משמעותית שהתרחשה לאחרונה ממש במבנה  הנורמה האוסרת (סעיף 64א לפקודת התעבורה תוקן, בשנת 2011 במסגרת תיקון מס' 101 לפקודת התעבורה ). עובר לתיקון הבחינה הוראת הדין בין שני מצבים טיפוסיים; האחד מצב שבו היה המעורב  בתאונה ידע או היה עליו לדעת שבתאונה  עשוי היה להיפגע אדם; והשני מצב שבו המעורב בתאונה ידע או שהיה עליו לדעת שבתאונה  נפגע אדם. העונש שנקבע בדין בנסיבות של המצב הראשון היה - 7 שנות מאסר ובנסיבות המצב השני - 9 שנות מאסר.

בחוק המתוקן אוחדו שני המצבים הטיפוסיים הללו למסגרת אחת שבה בנסיבות של מודעות בכוח (בהבדל ממודעות בפועל) לכך שאדם נפגע או עשוי היה  להיפגע בתאונה, נקבע עונש מרבי של 3 שנות מאסר.

השינוי הזה מצביע על מגמה ניכרת של הקלה בעונשו של נהג שנעדר מודעות בפועל לפגיעה באדם.

הנקודה השנייה שהודגשה בפי הסנגורית היא מצבו הרפואי של הנאשם שמעמיד את עונש הכליאה המבוקש לגביו בחזקת אבסורד ממש. ברור שרשויות שב"ס ערוכות לטפל באסיר בכל מצב רפואי שהוא אבל כליאתו של אדם מבוגר, שלא לומר קשיש, כנאשם במצב נכות של 150% נעדר כל תכלית והיגיון.

המציאות זימנה לפני דוגמא לקושי ענישתי שעשוי להתעורר בעקבות תיקון 113 לחוק העונשין (הבניית שיקול דעת בענישה). אין ספק שאילו הייתי בוחן את העניין דנן על פי "עקרון ההלימה" הקבוע בדין הקיים היה עלי להגיע למסקנה שהן מכח הוראת הדין והן על פי מדיניות הענישה הנוהגת "מתחם העונש ההולם" נע על פני תקופות מאסר לנשיאה בפועל שונות. מכאן היה עלי לגזור כמובן את אותו מתחם ענישה ראוי גם ביחס למקרה דנן. סטיה ממתחם העונש ההולם אפשרית לפי החוק החדש לצד הקולא, רק בנסיבות שבהן בית המשפט רואה מקום לנקטית גישה טיפולית או שיקומית. בנסיבות ענייננו ברי שאין מקום לגישה שיקומית או טיפולית שכן מצבו הרפואי של הנאשם אינו מאפשר הליכי שיקום. מצב אישי, לרבות מצב רפואי אינו מאפשר אלא הטיית העונש אל הקצה הנמוך של מתחם העונש ההולם. לשון אחר. לפי הדין החדש היה עלי, על כורחי, או על כורחן של הנסיבות, לגזור לנאשם עונש מאסר בפועל ולו לתקופה מנימאלית אפשרית, על פי המתחם.

העניין דנן עדיין אינו נופל אל מסגרת הדין החדש. חופש שיקול הדעת נשמר אם כן בידי.

אינני אומר לחלוק על מדיניות הענישה המגולמת בפסיקת בתי המשפט. אכן, הערך החברתי המוגן בעבירה כפי שתואר התפרש בפסיקת בית המשפט העליון מחייב דרך כלל גזירת עונשים חמורים. נראה לי שלא כך הדבר בעניין דנן.

הנאשם לא היה מודע למעורבותו בתאונה ולא היה מודע לפגיעה שנגרמה באדם. אכן היה עליו לדעת  והוא נכשל במחדלו זה. הכישלון אינו מודע והוא פרי סוג של "התרשלות". לנאשם אין כל אחריות לכך שהמנוח נפגע ונהרג. אין לפני שמץ של ראיה שהיה ביכולתו של הנאשם להושיט עזרה או כי מחדלו מנע או עיכב הושטת עזרה לנפגע. על כן גם ברמה המוסרית המגולמת בהפרת הסולדריות החברתית שבין אדם לרעהו מצוי מחדלו של הנאשם בקצה התחתון של סולם החומרה.

בנסיבות אלה אינני רואה סיבה להחמיר בעונשו של נאשם זה יותר ממה שהיה נגזר למי שבמחדל רשלני מינימאלי גרם לתאונה ולתוצאותיה החמורות. כשם שלאחרון מניח הדין ומאפשרת הפסיקה לעיתים להסתפק בעונש מאסר מותנה בצרוף פסילת רישיון נהיגה כך גם לראשון.